ישראל ואני דיברנו על "הצֵּלַע אשר לקח מן האדם לְאִשָּה" ועל "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו", כי הצלע, הצַד, היא כמעט כצורה של הגוף, כשֹרטוּט שלו, כהַפְשָטָה, וגם העירוֹם הוא הצורה, העירוֹם של אדם וחוה הוא צורת גופיהם, כמעט הפשטה שלהם. והוא כעֵין רישוּם דַק שלהם, חשבנו.
חשבתי שוב על התמדַת צוּרוֹת זכר ונקבה בשפה העִברית, כי ראיתי בהן עכשיו את שמירת זיכרוֹן ההבעה של שניהם ערומים, של העירוֹם ההוא, כמעט התמדַת ההבעה הזאת בתוך הזמן.
וזיכרוֹן ההבדלה בין העירוֹם ובין הבָּשָֹר ["בשֹר מבשֹרי"], גם הוא נשמר בהן, כל הזמן זיכרוֹן הבדלַת העירוֹם, הצורה הדקה כעֵין רישוּם שלנו, ממלֵאוּת הבָּשָֹר והדם. ואולי גם הבדלַת יְפִי דקוּת הרישוּם.
וכמובן, השפה שומרת כך גם את הזיכרון של "זכר ונקבה ברא אותם", די בפשטוּת, אבל זיכרוֹן העירוֹם ההוא וזיכרוֹן יכולתָם ההיא להכיר את ההפשטה נוֹגְהִים בעדינוּת בתוכָהּ.
[ומשהו על הטענה על העדפַת מין זכר על פני מין נקבה בשפה העברית. צורות הדקדוק הרבות של השפה, שבהן גם צורות זכר ונקבה באלפי שמות העצם שלה, יכולות ליצור את הרושם שהעדפת מין אחד תהיה בעיני השפה הזאת מין תִּפלוּת.]
[ ב,כב אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה;
ב,כג וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי;
ב,כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ
א,כז בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.]
 |
| מיכלאנג׳לו |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה