כמעט הכרח לי ללכת מ״מוֹת וירגיל״ אל ״מעוף היונים מן ההיכל״ של דונלד ברתלמי ובחזרה כששניהם כאן עכשיו, ועונֶג המעבר ביניהם גדול כאילו באמת הכרח המעבר, כי הוא הֱיוֹת כמעט בעת ובעונה אחת בשני קְצָווֹת של יכולֶת ההשֹגה של הסִפרוּת.
כי ״מות וירגיל״ הוא הסִפרוּת הפרוּשֹה כמו עד אין קץ, משוּכה להגיע עד קצה יכולת המִלים, שאסור לה לתת מָנוֹחַ למִלים, ואסור לה לתאר את מה שאינו נזקק לשְֹפַת-עַד-אין-קץ, והיא כרודפת את הלא מובן והלא מושֹג לעשותם כאילו מובנים ומושָֹגים, כמעט שואפת להיות שירה גדולה, כמעט להיות שירַת וירגיל,
וכי נדמה שהסיפורים של דונלד ברתלמי משוכים עד קצה יכולת הסִפרוּת להיות [ולא עד קָצֶה דומה לסוריאליסטי] כמו מציגה עובדות, והן בה כמו לא מתקבלות על הדעת ומוכרחות להתקבל על הדעת בעת ובעונה אחת, והן כמציאוּת.
וכמו הסיפורים ב״חיי עיר״ מפליאים הסיפורים ב״מעוף היונים מן ההיכל״, וגם מצחיקים, כמובן, ואני קוראת אותם שוב. ואני חושבת שבוודאי אקרא שוב על הדורבנים.
״במוזיאון טולסטוי ישבנו ובכינו״, ״יותר מכל מוזיאון אחר, מוזיאון טולסטוי מעורר לבכי...לדוגמא, המאמר הקרוי ׳על מי ללמד את מי לכתוב, עלינו את ילדי האיכרים או על ילדי האיכרים אותנו׳...״ [״במוזיאון טולסטוי״, מעוף היונים מן ההיכל, דונלד ברת׳למי, עמ׳ 10, 12, תרגם משה רון]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה