יום חמישי, 7 בינואר 2021

"עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים", ושוב גם החרבַת יופי [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה]


הרי המדרש אומר "מה יונה זו משעה שמַכֶּרֶת בן זוגה עוד אינה ממירה אותו באחר, כך ישראל משעה שהכירו להקב"ה לא המירוהו באחר", ובעצם אומר כמעט מפליא מה שהיא עושה, כי האחרים ממירים, ויש בזה גם גנאי, לישראל, כי אם כל העולם שנבראו בצֶלֶם אלֹהים ממירים למה ישראל לא ממירים. כאילו הם הפוכים מטבעם של בני האדם, ובעצם הפוכים מצֶלֶם אלֹהים. וזה אומר גם שטבעו של אלֹהים להמיר. 

ודיברנו בשיחה שלנו גם על בחירה של בן זוג שהיא גם ויתור על חופש הבחירה, וישראל אמר היא יצירת ממד של גורל. 

שוב החרבַת יְפִי תמוּנה שבשיר השירים בגלל צורֶך החתירה אל כל מעמקֵי התמונה

וגם במדרש "מה יונה זו אף על פי שאַת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנַחַת שובכה לעולם, כך ישראל אף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רְגָלִים בשנה" נחרב יפי התמונה שב"עיניך יונים", כי ליונה נשאר טעם המקום גם בלי הגוזלים, היא נאמנה יותר למקום, ובישראל לא בטלו שלוש רגלים אף על פי שעליה לרגל היא בשביל להקריב קורבנות, ובלי בית המקדש אפשר להקריב בכל מקום, וגם לא בארץ ישראל, אמר ישראל, והמדרש אומר אתם לא צריכים את בית המקדש. וזה הפוך מהיונה כי היא שומרת על מקום מסוים. המדרש עצמו מחריב גם את הנמשל שלו. 


[ומשהו אחר. "ותתעורר היונה ‏

ותצא אל מרפסת שובכע ועב קטנה התלקחה והגירה מקלחות, טיפות גדולות וכבדות ‏

מתגלגלות וזולגות בכל מקום ‏

ורווח לה מעט 

ושקטה". 

אלו שורות הסיום של "מקורות היונה במגפה" של גלעד חי. 

יונה אחרת, נוגעת ללבי, כמעט חושבת על מֵי המבול אבל מַיִם אחרים יש לה עכשיו, וחותרת אל מעמקיה שלה עצמה, כי היא אמנוּת.]  




 [ (טו) הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים 

״...מה יונה זו משעה שמַכֶּרֶת בן זוגה עוד אינה ממירה אותו באחר, כך ישראל משעה שהכירו להקב"ה לא המירוהו באחר, מה יונה זו נכנסת לקנה ומכרת את קנה ושובכה וגוזליה ואפרוחיה וחלונותיה, כך הן ג' שורות של תלמידי חכמים כשהן יושבין לפניהם, כל אחד ואחד מכיר את מקומו, מה יונה זו אף על פי שאַת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנַחַת שובכה לעולם, כך ישראל אף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה,״]




                                                           



אין תגובות:

פרסום תגובה