אֶרְאֶנּוּ מרחוק כנוֹף גדול, והוא יהיה כמתבהר, כי העם, שהוא מעומעם בריבוי חלקיקָיו, בהִוָּלדוּת חלקיקָיו החדשים בתוך הזמן, בהיעָלמוּתם בתוך הזמן, ברַכּוּת קצוֹתָיו כקצוֹת ענן, בהתאבכוּת קצותיו אל המגע עם מה שמחוץ לו, יכול להיראות מרחוק כנוף גדול בהיר.
ואפשר אז לתאר את העם המתבהר כתיאור דבר אחד ברור, כמו תיאור הנוף הגדול שהרָיו ועמקיו וגבעותיו ושדותיו ומגעָיו המעוננים באופק וסוגי האדמה שלו והמים והצמחים נכללים בו. ואופיו יכול לכלול אותם.
ונדמה לי עכשיו שהעם לא זקוק לתיאוּר אחר, כי תמיד, כמו הנוף, הוא יכול להתמשך עד קצוֹתָיו הרַכִּים והמִתאבכים.
נזכרתי בעַם הנראֶה מראש צורים בגלל המלים "הַֹפֶּרַח שֶלִּי נְעוּץ דָּמִים...אֶרְאֶנּוּ בַּמִּרְפֶּסֶת בְּיוֹם חָמִים..." של ד'. המבט המרומָם על הפרח יַראֶה את כולו, נעוץ דמים, במרפסת, בעָלָיו העדינים.
ובציור הנוף של Albert Bierstadt , המבט המרומָם מראֶה את דמות הנוף כולו, כגדול, כנִגְלֶה באור הנוֹהֵר, כנמשך אל מרחק האור, כולו כמקום אחד.
["כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: הֶן-עָם ..." במדבר כג ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה