דמיינתי שטינטורֶטו רואֶה את האמנוּת העכשווית המשֹתרַעַת על רִצפות המוזיאונים והגלריות, ושלרגע נדמֶה לו שהיא יכולה להגיע אל גדילת הממדים יותר ממה שיכולה האמנוּת שלו, ושהיא יכולה בעצם להתפרשֹ על הארץ כולה, אבל הקירות סוגרים עליה כמו שהם סוגרים על " Paradise" [גן עדן] שלו, הוא חושב מיד, היא מוגבלת כמו " Paradise" [גן עדן] שלו, והוא מתפלא שחשב שהאמנוּת שלו תוכל לגדול כל כך כאילו היא עצמה מין מרחב וחלל אינסופיים, ושחשב שהאמנות המשתרעת על הארץ כולה נהיית כארץ שאין לה קֵץ, ואחרי כן הוא מתנחם קצת במחשבה על אֵין-קֵץ הרעיונות, ועל כך שבריבוי השכבות והדמויות והעומקים והגבהים ובהפרזה הצליח להַראות משהו מגודל הרעיונות.
אבל האמנוּת על רִצפות המוזיאונים והגלריות ממשיכה להציק לו, כאילו אחת היא לה אם תגדל ואם לא, וכאילו מותר לה לשקוע אל הארץ ולהיבלע בה, ואף על פי שיש בה ריבוי של אובייקטים אין בה הכרַת ההפרזה אלא רק משהו דומה להיעָרמוּת העָפָר על הארץ או להיאספות אבנים על הארץ, ויש בו עכשיו מין אזלת יד, ונדמה לו פתאֹם שהרעיונות שלו, שהאמין שאין קצה להם, זה עתה מֵתוּ.
 |
| Paradise [גן עדן] טינטורטו |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה