ציורי "אושֶן
פַּרְק" שלו עדיין כמעט מסתוריים. ברורים כל כך וכמעט מסתוריים כאחת. בזמן
הקריאה ב"ללכת בשדות הכחולים" של קלייר קיגן חשבתי עליהם, אף על פי שהם
לא מציגים נופים ושדות. אולי קצת כמו ב"מטביעים את השדות בצל כחול מוזר"
שב"ללכת בשדות הכחולים" הכחול בציורים האלה הוא מין מעטֶה, אף על פי
שהוא גם צבע ה"שדות", צבע המשטחים. כי המשטחים בציורים האלה חוזרים
ומוגדרים על ידי המחשבה היוצרת אותם, ושומרים את כל ההגדרות, או את עקבותיהן. הצבעים
הם צבעי המשטחים עצמם וגם מה שהמשטחים עוטים עליהם, והחלוקה הכמעט גיאומטרית של המשטחים
היא גם טשטוש ההפרדה ביניהם, כמו איזו רוח נושבת ומניעה את המשטחים. אין כאן הטבעה
בצל כחול מוזר, אבל יש כאן עקבות רבות כל כך ורוחות נושבות, עד שהציורים נהיים
כמעט לא נתפשֹים.
גם בציורי
הנופים הכמעט מופשטים שלו מופיעים משטחים ומשטחים כחולים, אבל הם פשוטים, קצת כמו
מחשבה ראשונה על הפשטה, מחשבה ראשונה שאינה משערת את עידון המחשבה של ההפשטה
ואת התנועה שלה אל הבדידוּת, הרחק מהנופים ומהשדות המוכָרים.אולי אין מסתוריוּת בציורי"אושן פרק". אולי ישנה רק ההסתתרוּת החלקית של רובדי ההגדרות. כי החזרה הנשנֵית של יצירת ההגדרות נהיית נסתרת בחלקה.
וכמובן, אין בהם הטבעת צל אלא רק עומק הרבדים, המנסים להיות נראים לגמרי.
 |
| ריצ'רד דיבנקורן. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה