עכשיו, כשאנחנו כבר לא חוזים בהִתגלויוֹת של רוחות המֵתים, יכול פייסבוק הנפשות המתות להירָאוֹת סביר כל-כך כשהוא מציע לנו מין חיזיון חדש של המתים, שאין בו רוחות-הרפאים, ואף על פי שהוא יכול להירָאות קצת כניסיון להחייאת המתים, הוא בעצם הרחבה של הרשת החברתית שלנו בתוך הזמן.
פייסבוק הנפשות המתות אומר לנו שטולסטוי, דוסטויבסקי, הנרי ג'יימס, סילביה פלאת ואחרים, שאהבנו כה מרחוק, שייכים לרשת החברתית שלנו. הם כמו חיים עכשיו בקרבֵנו. ובכל זאת, עדיין אנו יכולים להמשיך ולחשוב עליהם כמעט באותה פליאָה שבה חשבנו על הסִפרות שכתבו, כי פייסבוק הנפשות המתות מצליח איכשהו לשמור על הרגשת החיזיון. ובעצם, הוא מצליח לומר לנו שהממד הערטילאי המסוים של הרשת גם ישאיר את הנפשות המתות רחוקות דיין, לא חוזרות לתחייה. ובעצם, הוא אומר לנו שהממד הערטילאי המסוים של הרשת הוא הדבר שעליו אנחנו יכולים לסמוך.
אולי בתמונת הפרופיל של דוסטוייבסקי, שהיא ציור דיוקן שצויר על-ידי וסילי פֶרוב, אפשר לראות איך הערטילאיוּת המסוימת של הרשת נקשרת אל ערטילאיוּת הדיוקן המצויר, ומשכנעת אותנו לחשוב שכוונת פייסבוק הנפשות המתות היא להעמיק אל תוך חזיונות הזמן.
וסילי פרוב, שחי בשנים 1834-1882, צייר ציורים ריאליסטים. אני מתארת לי שבדף הפייסבוק שלו יופיע גם הציור "בוטַניסט" [Botanist], שבו דמות הבוטַניסט הכורע אל העשבים ואל הצמחים הקטנים, ושכנראה צויר גם מתוך האמונה שערטילאיוּת דמותו של הבוטַניסט תוביל אותו בתוך הזמן אל ההִתגלוּת החוזרת של חשיבותו. אולי במחשבה על הריאליזם שלו חשב פרוב גם על מה שמחוץ לציור - על חקר הצמחים כדבר שלא יעבור מן העולם, ושבתוך התקדמות הזמן יהיה תמיד הגילוי הנמשך של הקשר של בני-האדם עם הצמחים, ושל החיפוש של בני האדם אחר רִגשותיהם שלהם בצמחים ובשמותיהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה