י' ואני דיברנו על "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי..." ואחרי כן חשבתי על הסיפור "הכושי המלָאכותי" של פלאנרי אוקונור ועל המִלים "וכמו הועמדו פנים אל פנים עם מסתורין גדולים. מצבה לנִצחונו של אחר אשר קרב אותם זה לזה בתבוסתם המשותפת.....מר הד לא ידע קודם לכן טעמו של חסד מהו...", כי ראיתי את דמיון העמידה של יעקב ושל מר הד ונכדו אל מול נדיבוּת גדולה.
כי יעקב אמר וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי [הימים עצמם היו רעים, כמעט כניגוד ל"...אֶת-כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד" ול"כי טוב", בראשית א] רק כשעמד אצל פרעה, וכאילו נִגלתה לו מחשבה בהירה וגדולה על אודות כל ימיו רק כשעמד לראשונה בחייו אל מול נדיבות גדולה, הנדיבות של פרעה. כאילו לראשונה בחייו ראה את כל כִּי רָע של היָמים. כאדם העומד לראשונה על שְֹפַת הים הגדול, ורואֶה פתאֹם בבהירוּת את כל כיסוּפָיו שֶלּוֹ, את גודֶל כל כיסופיו שלו, ורואֶה גם את גודל הצער ואת כמעט מוחלטוּת הימים.
כשמר הד ונכדו עמדו אל מול דמות הגבס, הכושי המלאכותי, בסיפור של פלאנרי אוקונור, הם עמדו מול דבר שלא ראו מעולם, מול נדיבות שלא הכירו.
גילוי מראֵה החֶסֶד נוכח הכושי המלאכותי וגילוי "ורעים היו ימי שני חיי" דומים בגודלם, אני חושבת. וכמו שהמִלים "שניהם כאחד יכלו לחוש כיצד זו מפשירה את הניגודים ביניהם במגע של חסד " בסיפור של פלאנרי אוקונור יוצרות את הרעידות המתפשטות בסיפור כולו, כך המִלים "מעט ורעים היו ימי שני חיי" מרעידות את המלים סביבן.
מר הד הבין שמקורו של החסד הוא בייסורים, אבל הרי ראה את מראֵה החסד גם בגלל נדיבות הכושי המלָאכותי, שהעניקה לו ולנכדו את המסתורין הגדולים של המלָאכותי, של דמות האדם המלאכותית, כמו שעושה האמנות.
הילדים שצולמו ליד "משמר הלילה" של רמברנדט כשהם מסתכלים בטלפונים שלהם כנראה הקשיבו להדרכה מוקלטת של המוזיאון באמצעות הטלפונים, אף על פי שהצילום גם מציג אותם כלא מתעניינים בַּציוּר. אבל אני מתארת לי שעמדו מול נדיבות האמנוּת ברגע כניסתם לאולם שבו נמצא הציור. הֶבְזֵק אחד של נדיבות האמנוּת יכול היה להאיר את תודעתם ואת הכמיהוֹת העתידיות שלהם, אף על פי שאולי ברגע האחד ההוא עדיין לא שיערו כמה גדולה נדיבות האמנוּת.
[מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, בראשית, מז,ט
הכושי המלאכותי, פלאנרי אוקונור, תרגום רינה ליטווין, הוצאה לאור כתר]
