דברים שבָּטְלוּ

מסכת סוטָה פרק ט': "מִשֶּרַבּוּ הָרַצְחָנִין בָּטְלָה עֶגלה ערוּפה.....  מִשֶּרַבּוּ המְנָאֲפִים פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים... ". [לפי הפירוש כי משרבו הרצחָנים היו מכירים בהם שאלו הם המוּעדים למעשי רצח, וכי דרשו את "ונִקה האיש מעוון והאשה ההיא תשא את עוונה"  [במדבר ה לא] שאם אין האיש מנוקה מעוון אין המים בודקים את אשתו.] 

נדמֶה שמזמן שרבו הרצחָנים והמנאפים בָּטְלו גם אי-הידיעה הגמורה של הרוצח  ושל האשה הסוטָה והידיעה הגמורה שלהם,  

ואחרי כן נדמֶה שלקראת סוֹפהּ מתקרבת מסכת סוטָה אל סוף הידיעה של  דברים כה רבים כמו ענווה ויראת חטא וטוֹבָה וזיו החוכמה, אבל הרי היא לא מתקרבת אל סוף ידיעת ענווה, יראת חטא, טובה וזיו החוכמה ואל סוף הכרָתם, אלא רואָה שהם בָטלו. 

וכשהידיעה וההכרה לא מגיעות אל סופן, נשמרות הכרַת הטומאה והכרַת הרֶצַח, וכמובן גם הרצחָנים שומרים את הכרת הרצח, שהוא מהמעשים הגדולים ביותר שיכול אדם לעשות באדם אחר, כמעט כמו מעשה ההוֹלָדָה, ושמעורר בנו לא רק את הרגשת הזוועה אלא גם את הרגשת היראה והפליאה, כמעט כמו שעושָה ההוֹלָדָה. הרצחָנים כמעט מראים לנו כך את המניעים העמוקים של הֲמָתַת אדם, הקיימים מאז בריאתוֹ.  

 וכן, המשנה אינה מעמעמת את גדרות הדברים כשהם בטֵלים, ונדמה שהן שומרות היטב כל כך גם את מהותם של הדברים הבטֵלים, עד שהם יכולים לחזור ולהתקיים באחד הימים. 

   

בצילום ה"סוֹפרנוס" של אנני לייבוביץ עומדים הרצחָנים ליד שְֹפַת המיִם, כאילו הם מחכים למשיט המעבורת שייקח את המֵתים אל השאוֹל, והפנייה של הצילום אל המיתוס כמו מראָה לנו כמה קדוּם הוא הרֶצַח, וכמה נשמרת הכרת הרצח, שאולי החלה אצל קין, שניסה להתקרב אל אלֹהים לא רק בהבאת מנחָה לאלֹהים אלא גם בגילוי ממשוּת המוות.

                   

סופרנוס. אנני לייבוביץ

צֶלֶם, עַם, שָמַיִם וארץ [2]

קראתי בדף "מִלה אכּדית ביום" שהמִלה האכּדית צַלְמֻ]ם ṣalmu(m) [, צֶלֶם, דמות ושחור, קשורה, כנראה, למלה העברית "צֵל", כדבר אפֵל המוטל לקרקע. 

ואף על פי שהנברָא בְּצֶלֶם הוא בעל צורה ברורה, גמורה, דימיתי לי לרגע שהצֶלֶם הוא כצֵל כמעט ערטילאי, מוטל, על הנברָא בְּצֶלֶם, על הארץ, צִלֹּו של אלֹהים.  

והעם, שהוא לא בצֶלֶם, אין לו צורות גמורות, והוא מעומעם, עד שהוא כמעט ערטילאי, אבל אינו מתקרב אל הפשָטוֹת השמַיִם, ובעצם, נדמֶה שגם אינו קשור לָאָרֶץ, ושהארץ כלל לא זקוקה לו. הוא דומה קצת לרוח נושבת על פני הארץ, מכירה את מרחבי הארץ אבל אינה מן הדברים המקיימים את הארץ, וחשיבוּתו נוצרת מן הנִבְרָאִים בצֶלֶם הממלאים אותו, הדומים בצורתם לאלֹהים, ושואפים להכיר את השמַיִם כשהם כצֶלֶם מוטל אל הארץ. והעם עצמו יכול פתאֹם להירָאות כמעט לא נחוץ, אבל הוא הקיוּם כמעט חסר הגבולות, המעניק לנבראים בצֶלֶם את הכרַת המרחקים של הרוח הנושבת על פני הארץ. 

ציוּר "בריאת האדם" של לוקה ג'ורדאנו מציג את דמותו של אדם הנברא בצֶלֶם ואת תחילת התולָדות שלו, ואת דמויותיהם של מלאכים ושל אֵלים, כנראה, הנמצאים בשמַיִם ובארץ, אבל לרגעים נדמה שהוא מראֶה גם את תחילת הריבוי היכול ליצור עַם, ומשהו מן הגדרות הרופפות קצת שיהיו לו.

["וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ ". בראשית ] 

                             

The creation of man, 1684–1686, fresco in the Palazzo Medici-Riccardi in Florence

Luca Giordano

יופי כה קרוב לטומאה

"...עַד שהוא מגַלֶּה את לִבָּהּ, וסוֹתֵר את שְֹעָרָהּ. רבי יהודה אומר אם היה לִבָּהּ נָאֶה,  לא היה מְגַלֵּהוּ, ואם היה שְֹעָרָהּ נָאֶה, לא היה סוֹתְרוֹ." [סוטה פרק א'] 

. כתב הר"ב שמא תצא זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה. פירש"י פרחי כהונה נקט על שם שהיו מצויין בעזרה יותר משאר העם.  

רושֶם הפירושים לא ביטל רושֶם אחר שהשאירו המִלים שבמשנָה, והיה נדמה לי  שרבי יהודה ראה את עמידתו של היופי מול הטומאה, ואת היופי והטומאה מתקיימים באותה המידה באותו מקום, באותו זמן, ואמר "לא היה מְגַלֵּהוּ " כי חשש שמראֵה היופי יוכל להחליש את  מראֵה הטומאה, כי מראה היופי בתוך המוחשי הוא כמעט כהתגלות רעיון היופי עצמו, ואילו מראה הטומאה באִשה הסוטָה הוא לא ברור, רק מין הד לרעיון הטומאה. 

ובוודאי גם היתה הופעת היופי כה קרוב לטומאה מובנת מאליה בעיניו. 

נדמה שהיופי בציור  Flora    של טיציאן מוגדר ומבודד. כאילו היופי במלואו יושג כשלא יהיה דבר אחר קרוב אליו. כאילו היופי ממלא את העולם. 

אבל נִתנו לציור הזה פירושים רַבִּים שונים, אולי מפני  שבכל זאת יש בו דברים אחרים כה קרוב אל היופי. 

                                   

טיציאן. פלורה Flora

זוועת המוחשי וזוועת הרעיון.

‘I thought I saw a performance, and I thought it was fake blood, but it was real blood.’”

 זוועת המוחשי וזוועת הרעיון. 

בגלל המחשבה של כמה ממשתתפֵי יריד האמנוּת במיאמי שניסיון הרצח שאירע שם היה מֵיצג אמנות חשבתי שוב על מעֵין ריאליזם של מֵיצגים ומֵיצבים מסוימים, שבו כמעט אין לדעת מהי האמנוּת ומהי המציאוּת שמחוץ לה. אבל המחשבה שלהם שניסיון הרצח היה מֵיצג אמנות כנראה שמרה על ההבדלה הידועה שבין האמנות ובין המציאוּת שמחוץ לה, ויכלה כך גם לראות את ההבדלה שבין זוועת המוחשי וזוועת הרעיון המופשט.   

כי כנראה זוועת הרעיון היתה קלה להם מזוועת המוחשי, של ניסיון הרצח במציאות, וכנראה הרגישו שאף על פי שהרעיון המוצג בתוך האמנות יכול  להתפשט מאד במחשבותיהם, הוא גם מתרחק אל אי ההשֹגה שלהם. 

הם יכלו כמובן לחשוב שהרעיון, בהגיעו אל הלא מושג, מתקרב אל האינסופי, אל הנורא מכל, אבל הם כנראה הרגישו בעיקר את ההקלה המסוימת  שבהתרחקוּת שלו מן המוחשי. 

כשקראתי בימים האחרונים במסכת "סוטָה" חשבתי שזוועת הרעיון גדולה ועצומה מזוועת המוחשי. היה נדמה לי שהצגת האִשה הסוטָה נועדת להראות משהו ממוחשיוּת הטומאה עם הידיעה שלא תוכל להראות את רעיון הטומאה. שתוכל רק להזכיר לנו אותו. 

הַשְפָּעָה [בעקבות מחשבות על שירת יחזקאל קדמי ועל השפעַת שירת אורי צבי גרינברג בה]

     

ההשפעה הנהדרת אינה נסתרת. היא מוכרחה להיות גלויה לגמרי. והיא נהיית למעֵין התגלוּת, למין חזרה חֶזיוֹנית של תכונות. 

והיצירה המצוינת יודעת איך ההשפעה הנהדרת נהיית לאחת מתכונותיה שלה. היא כמעט מתקרבת אל החיקוּי ואל הזיוּף, השואפים לחזרַת התכונות בעולם, ולא פוחדת מכמעט ההתקרבוּת, מפני שהיא מוכרחה להגיע אל החזרה החֶזיוֹנית של התכונות. אלה כבר החזיונות שלה.  

אני חושבת לרגע על השפּעַת דמותה של אפי בריסט על דמותה של טוני מ"בית בודנברוק", שמעניקה לדמותה של טוני את גודלו של זיכרון חִיוּת הנעוּרים, של התפתחותו הלא נמנעת של האסון ושל רוחב הצער הישָן. ההשפעה של אפי בריסט בתוך היצירה הגדולה של תומס מאן מצליחה להיות השפעה נהדרת כשהתכונות  הישנות האלה, של אפי בריסט, חוזרות ומופיעות כתמונות רחוקות כמעט חֶזיוניוֹת של טוני. 

ואני חושבת שוב על השפעת "מיכאל קולהאס" בתוך "רגטיים" של א. ל. דוקטורוב. לכאורה לא השפעת הסגנון אלא רק הופעת מעֵין בן דמותו של הסיפור על מיכאל קולהאס, אבל סגנון מסירת העובדות הרבות של "מיכאל קולהאס" כמו משפיע על השאיפה להתפרשֹוּתן העצומה של העובדות כמו על פנֵי זמנים ומקומות ב"רגטיים", על השאיפה להעניק להן את הממדים הרחוקים של הזמן. כאילו מסירת העובדות ב"רגטיים" התחילה כבר בזו של "מיכאל קולהאס" וכאילו קישוּר העובדות שלו אל זמן המאה העשרים כולה תלוי בקישור הגדול שעשה פון קלייסט ב"והוא מן הכְּשֵרים שבדורו ומן המקולקלים שבו כאחד", הקישור בין העובדות והזמן הגדול.     

מעֵין ריאליזם שאין לשעֵר אותו

כשקראתי באתר הבי בי סי שעובד ניקיון במוזיאון "Museion Bozen-Bolzano " באיטליה זרק בטעות לאשפה את מיצב האמנוּת ""Where shall we go dancing tonight?" " של  Goldschmied and Chiari, חשבתי שאולי העובד של המוזיאון דווקא הכיר את הדברים שאמר מרסל דושאן על האמנוּת ואת המחשבה שחפצים מוכנים יכולים להיות לאמנוּת בגלל בחירת האמן בהם, אבל לא ידע על הבחירה של  Goldschmied and Chiari.

ובעצם, עובד המוזיאון שלא ידע על הבחירה של Goldschmied and Chiari   ועל כוונוֹת המיצב, כנראה הרגיש ביחס למה שהיה בעיניו שאריוֹת של מסיבה רגשות די דומים לאלו שהמיצב היה רוצה לעורר בו. כאילו ראה את הגעַת המיצב אל מעֵין ריאליזם שאין לשעֵר אותו, שבו כמעט אין לדעת מהי האמנות ומהי המציאוּת שמחוץ לה. 

אילו היה יודע על הבחירה של  Goldschmied and Chiari  האם היה חוזה במה אין לשעֵר אותו? האם יכולת ההבעה של האמנוּת הזאת היתה כה גדולה בעיניו? 

אחרי כן ראיתי ש Jonathan Jones  כתב שכל זמן שמישהו חושב שאמנות מודרנית היא זבל, היא עדיין פרובוקטיבית ומסוכנת. היא עדיין מאתגרת וקיצונית, הוא כתב, הרי המנַקים עדיין משליכים אותה. 

האם Jonathan Jones  אומר שהמיצב הושלך לאשפה מפני שיש בו חֶזיוֹנוֹת חדשים  של האמנוּת? האם אחד החזיונות הוא ההתאחדוּת של האמנוּת עם המציאוּת שמחוץ לה? 

 באותו זמן קראתי שוב את הדברים שאמר יואב למלאך ששלח אל דוד " וְהָיָה, אִם-תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ, וְאָמַר לְךָ, מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל-הָעִיר לְהִלָּחֵם:  הֲלוֹא יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר-יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה.  כא מִי-הִכָּה אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת, הֲלוֹא-אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ " [ספר שמואל ב' ], שיש בהם היופי של הזכרת דבר שנכתב בספר שופטים [נג וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת, פֶּלַח רֶכֶב--עַל-רֹאש אֲבִימֶלֶךְ; וַתָּרִץ, אֶת-גֻּלְגָּלְתּוֹ] והתעתוע של תפקידו, כי אילו לא קרה הדבר המתואר במציאוּת הרי הכותב  בספר שמואל השתמש בכתוּב  בספר שופטים כבדבר מוכן, כמעט כב"רֶדי מֵייד", והפך אותו לבעל תפקיד אמנותי חדש.   

וכמובן, בתוך תעתועֵי התפקיד שלו ממשיך הסיפור על אבימלך והאִשה  לעורר את ההרגשה החזקה שהוא דבר מוכן מסֵפר שופטים ואת ההרגשה החזקה שהוא מבטא את זיכרון המציאוּת.      

                                               

Goldschmied and Chiari, “Where shall we go dancing tonight?”

נורא, מדהים ומהמֵם.

נורא, מדהים ומהמֵם

"הולכת אני ברחוב לתומי", כתבה אִמי מתל אביב להוריה בעמק בשנת 1942, "חַם, ובכלל קצת עצלוּת נכנסת לנשמה, ופתאֹם מאחד האוטובוסים שהם כזבוּבים הללו לרוב, נשמעת איזו צעקה פראית... ובאמת מה קרה, פשוט זה היה צבי. שמחתי נורא...", ובהמשך המכתב היא כתבה "אחה"צ הייתי בקופ"ח. גם עסק יפה, התביישתי נורא...והד"ר אמר שאין לי כלום בעיניים...". 

אִמי, שהיתה אז בשנות העשרים של חייה, כתבה בשֹפת האם שלה, מין מִקשה אחת יצוּקה מלכתחילה מתוך אפשרויות רבות. 

אני רואה פתאם ש"מדהים" ו"מהמם" המצויים של השפה העכשווית הם כ"נורא"  שלה. כמובן, הנורא, מעיר היראה הגדולה, והתדהמה הקשורה לגילויי האמיתות המחרידות, לבהלה ולזעזוע, הם שיא התיאור ליפה ולטוֹב, המזכיר לנו את השֹיא הנורא שאין להגיע אליו. 

כשיצירות האמנות הלא מצוינות מתוארות עכשיו על ידי ההפרזה  המחבבת כמדהימות וכמהממות הן זוכות כנראה למין תזכורת רִגעית מבהיקה קצת של הדבר הגבוה והנורא.