שוב עניין ההעתקים והחיקויים, באופן קצת רופף, בגלל כמה דברים שקראתי השבוע במסכת יומא במשנה, ובספר Rembrandt’s Nightwatch” A.W. Sijthoff " [משמר הלילה של רמברנדט].
כי בפסוק אודות הכהן הגדול בפרק הראשון של מסכת יומא, "ואם רגיל לקרות – קורא, ואם לאו – קורין לפניו", ובמה שקראתי על שיקום "משמר הלילה", ראיתי את התיאורים הכמעט נסתרים של ההעתקים ושל החיקויים.
לצד התיאורים האלה ישנם גם הנסיונות לתאר את הציור המקורי של רמברנדט, ואת הכהן הגדול כפי שהוא צריך להיות במקורו [יומא פרק ז' "בא לו כהן גדול לקרות. אם רצה לקרות בבגדי בוץ – קורא, ואם לאו – קורא באצטלית לבן משלו", ו"הרואה כהן גדול כשהוא קורא, אינו רואה פר ושעיר הנשרפים. והרואה פר ושעיר הנשרפים, אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא"], אבל חשיבותם הרבה של ההעתקים ושל החיקויים אינה נפגמת.
בספר "משמר הלילה של רמברנדט" נכתב שבמאי 1976 , בסוף עבודות השיקום, הונחה השכבה האחרונה של לכה על הציור, ושאחר-כך יכול הציור להיראות במשך שנה שלמה רק מעבר לקיר זכוכית גדול. "'משמר לילה' חדש, רבים יאמרו", נכתב שם, "אחרי הכל, ציור בהיר יותר ממה שהיה ניתן לראות במאות שעברו, אור חדש, כנראה קרוב יותר לאור המקורי של רמברנדט ב-1642".
וכך, כנראה, חלקי הציור המשוקמים, שהם מעין העתק, השתלבו במה שנראה כמקור הראשון.
ועוד באופן קצת רופף: בתחילת הפרק "הסכין והאור החדש", בספר הזה, בתיאור ההתקפה על הציור ב-14 בספטמבר 1975, נכתב על נערה שהגיעה עם ארוסהּ למוזיאון מוקדם באותו יום, והסתכלה ב"משמר הלילה", שעד אז הכירה רק מרפרודוקציות. במהירות הבזק, ובכוח לא-יתואר, נכתב שם, דקר האדם שצעד לעבר הציור את בד הקנבס, כשהוא חותך בו חתכים ארוכים. השומר ניסה להרחיק אותו מן הציור, נכתב שם עוד, והנערה צרחה, בהרגישה שגם היא נמצאת תחת אִיום.
לא ידעתי אם הכותב ציטט את מה שסיפרה הנערה, או יצר העתק לא מדויק של דבריה. כי היה נדמה לי שהנערה צרחה בעיקר מפני שראתה את ניסיון ה"רצח" של הציור ממש מול עיניה.
