קראתי אותו בזמן הִזדקקוּת לו, בזמן כאבים חזקים, כאילו מין זיוּף של הצורך לקרוא סִפְרוּת, אבל גם הִכרתי את יכולתו לרְחֹק מכל זיוף. עכשיו אני משווה קצת את יושרו לדְמוּת ההר שלו. אבל המחשבה על יושרו מיותרת. הרי הוא סִפְרוּת מצוינת. אבל מפני שאני נזקקת לו אני שמחה על אי-ההִזדקקוּת שלו לי, על אי-ההִזדקקות שלו לרִגשותַי, להִזדהוּתי. על אֵין-מחשבותיו עלַי. על היותו כמו ההר שלו, עם רצונות משלו.
ויופיוֹ, ושְֹפָתוֹ, נדמה לי שאני מכירה דומֶה לו עם שְֹפַת עֻבְדּוֹת דומה לשפתו, אבל כאן השֹפה גם נמשכת אל הנִשְֹגָּב, דרך מה שנִסתר ומה שנראֶה כנִגְלֶה ולא-נִגְלֶה וכמפליא וכרֵאשית העולם. קיומה של שֹפתו תלוי גם בהימשכות אל הנשגב.
כשאחזור אליו כבר אכיר את הכרח העובדות והנִשגב ואת הכרח ההר והאסונות. אהובה עלַי החזרה אל הכרח הסִפְרוּת.
״למעלה עדיין חגו כמה עורבים כנגד דופנות ההר...ולכן לא נותר אלא שאון המים, שאינו נחשב, לא נותרו אלא הדממה הגדולה והריק הגדול, ובתוכם ז׳וזף קם כי היה לו קר״ [עמ׳ 34]
״...זה היה כמו בראשית העולם, לפני שהיו בני אדם, או כמו בסוף העולם...אין עוד נפש חיה, רק אוויר, אבן ומים, דברים שאינם מריחים, דברים שאינם חושבים, דברים שאינם מדברים״ [עמ׳ 40]
״זה משום שההר הראה לנו עכשיו למה הוא מסוגל. ההר התעטף שוב באור גדול עם אוויר זך בתכלית, ואז אמר...הוא הראה לנו את כל פסגתו, ואמר ״בואו לראות...״ [עמ׳ 99]
[אֵימה בהר, שארל-פרדינן ראמי, ספריית רות, תרגמה מצרפתית רמה איילון]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה