היה נדמה לי שרוח עמוקה וגם שובבה תִרגמה רוח עמוקה וגם שובבה, והיתה לי הרגשת תואַם הרוחות האלו אף על פי שלא הִכרתי את רוח המקור, אלא כאילו הִכרתי אותה בתוך התרגוּם, וכאילו נהיָתה גם בי הרגשת התואַם כשנענֵיתי מאד לרוחות האלו.
כך נעניתי לעומקים ולשכבות הדקות ולמהירוּת-התגלוּת הדברים הגמורים, למהירות-הופעתם כמין הכרח [כגון ״חמש שנים לפני כן אל. ג׳י. ויליאמס הרג אדם. במהלך מריבה...״], או כמין דין שנעשה זה מכבר.
והרי הכרחיוּת הדברים מובנת מאליה במעשיהָ של אמנות טובה, חשבתי,
וכך, גם חשבתי שמידת הרֶשַע המופיעה בעומקים ובשכבות הדַקּוֹת הכרחית, כמעט כמידה הכרחית בעולם, ודימיתי לי שהיא עצמה נמשכת ומתמלאָה בַסיפורים של פלאנרי אוקונור, אולי רק בשרירוּת דמיוני, כשראיתי חלקיקֵי הבעה דומים ביצירות האלו.
סוף ״השתקפויות בעין זהב״ לא הפתיע אותי, כאילו היה גם הוא הכרח, והיה נדמה לי שקארסון מקאלרס היא המרחפת כידעונית, היודעת המוחלטת, ושוב, לרגע, חשבתי על הסיפוּרים של פלאנרי אוקונור.
וחזרתי וקראתי על הטַוָּס המדאיג, ״תראי...טווס במין צבע ירוק מחריד. עם עֵין זהב אחת ענקית. ובתוכה כל מיני השתקפויות של משהו זעיר, ו...״, כשטַוָּסִים אחרים מן הִספרוּת ומחוצה לה הופיעו לנגד עינַי.
ועוד המשכתי לחשוב על התרגוּם כי הוא עָדִין מאד.
״״חמש שנים לפני כן אל. ג׳י. ויליאמס הרג אדם. במהלך מריבה על מריצת דשן הוא דקר כושי למוות...״
״הם חשו כי יש בה קו אישיות החומק מן העין. למען האמת היתה האישה רפת-שכל במקצת״
״...הציפור עדיין חיה והוא הלם בגולגולתה בפזיזות ואחר כך השיב אותה לידיה של אליסון...״ [הציטוטים מ״השתקפויות בעין זהב״, קארסון מקאלרס. מאנגלית: ענת עינהר. הוצאת כתר]
*
*
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה