בַּהִרְהוּר על תחילתו של יער [סיפור קצר מ״ענן באמצעו של הרכס״. הוצאת כרמל]
היום אטלפן לבִתי, אני חושבת, ומנסה לדמות את מה שיהיה בשיחתנו. אולי אותו דבר שאין לקרוא לו בשם, שהיה בשיחותיי עם אִמי, אני חושבת. כמו זיכרונות נעורַי מופיעים עכשיו גם זיכרונותיי מימי ילדותה ונעוריה שלה, ונדמה לי שהם דומים קצת אלו לאלו.
ובכל זאת, הרי כשאני חושבת על כך שילדַי לא פנו אל האמנוּת, אני יכולה לראות שהתרחקותם מן האמנות דומה ליכולתם לחיות הרחק כל כך ממני. לרגע אני כמעט מתפלאה על ההתפתחות הזאת של השוני בינינו ועל מידת העצב שלי. אבל הם מוכרחים להיות שונים ממני, אני חושבת, ומתארת לי שגבריאל לא היה נעצב כלל בגלל הדבר הזה. אני מנסה לזכור עכשיו את גודל ההפתעה שגרמה לנו אישיותו שלו כשהופיע אז אצלנו, ואת התערותה הנעימה של האישיות הזאת אל תוך חיי. אז, כמובן, היה שוני התכונות שלנו מעֵין מרחב נפתח, שבו התבהרו רוב הדברים ורק מיעוטם הוצללו. אולי לא הבנתי די את היפתחות המרחב של ילדַי, אני חושבת עכשיו, כשאני יכולה כבר לראות את תחילת התקדרותם של השמַיִם מעלי.
אני רואה כיצד נפרדים זיכרונותיה של בִתי מזיכרונותַי, ואף על פי שנדמה שנתתי לה משהו מימֵי הקֵיצים ההם שלי, אני יודעת שלא נתתי לה את הירָקמוּת הציוּרים בשעות אחר הצהרים על המרפסת.
אתמול טלפנה אשתו של אחי, סילביה. אנחנו כמעט לא מתראות זו עם זו מאז שאחי הלך לעולמו. אף פעם לא הצלחתי להיות קרובה לאיירה כפי שהיית אַת, היא אמרה, אף פעם לא הצלחתי לחדור אל תוך העולם הזה שלכם.
אבל היה גם העולם שלך ושלו, עם האהבה והכל, אמרתי, ולא הצלחתי לנחם אותה. היא הביטה אל כל השנים שעברו, והרגישה שזיכרונותיו של איירה דחקו אותה אל הבדידות האיומה שהרגישה עכשיו. היינו ילדים, אמרתי, ובילינו די הרבה בחברת אִמֵנו, שהיתה שקטה מטִבעה, ולא היה כמעט דבר שיכול לזעזע את הימים ההם של ילדותנו. אולי היינו מאושרים אז, אמרתי, הוא היה אחי הבכור, עם כל מה שיש בזה, והוא היה נאה וטוב ממני, וכשסיים את לימודיו בבית הספר והתחיל ללמוד באוניברסיטה נשאר כה קרוב אלינו, קצת כמו שתיארה לה אִמֵּנו אחרי שנולדתי. לא ראינו בו אז כל סימן לכך שיחלה בגיל צעיר, ולא דימינו את חיינו בלעדיו, אמרתי.
אני מדמה לי שאאמץ אותה קצת עכשיו, אבל בעצם אני חושבת רק על עוד שיחות טלפון כאלה. כן, לא נוכל לעשות יותר מזה, אני חושבת. כמוהַ אני תמהה על בדידותי, בלי אמא, אבא, איירה וגבריאל.
הזמנתי אותה אלי, ואנחנו יושבות על המרפסת בימי סוף הקיץ, והיא מגישה לי תה עם עוגיות ואומרת שהיא אוהבת לעשות זאת. היא אופה אותן במין קלות במטבח שלי, ומספרת לי על ימי האוניברסיטה עם איירה. הזיכרונות שלה מתערבבים קצת והיא אומרת שהיא ואיירה הכינו ארוחות ליליות ממש במטבח הזה בחופשת החגים. היא אומרת פתאום שאולי נכין ארוחת לילה. רק אחת, היא אומרת.
היא שואלת על מה אני כותבת עכשיו.
כמו תמיד, על אמנות ועל דברים אחרים, אני אומרת לה.
בעוד יומיים היא תיסע, ונדמה לה פתאום שכאן יימשך הקיץ עוד זמן רב. עכשיו אנחנו כבר כמעט אחיות בעיניה. היא אומרת שתוכל לחשוב עוד זמן רב על הימים האלה שלנו.
עכשיו, אחרי שנסעה, גם אני חושבת על כך. כשחיכיתי אִתה בתחנת הרכבת שאלתי מדוע לא התחתנה שוב, והיא אמרה, לא היה לכם תחליף.
אני חוזרת אל ציוּר גירי הפסטל שמעל שולחן הכתיבה. נוף העצים הסמוך לבית מצויר במין קירבה. נדמה שבעיקר רכוּת הגירים היא זו המביעה את המגע הקרוב עם הנוף. או את מגעה של הפרטיוּת עם מה שמחוץ לה. אבל הרווחים המצטמצמים בין העצים יוצרים גם את אשליית התחלתו של יער. נדמה לי שכל ימי ילדותי נמצאים שם, בַּהרהוּר על תחילתו של יער.
אני חושבת שאולי סילביה, בישיבתה פה על המרפסת, הרגישה את מגע הפרטיות עם החיים שמחוצה לה. אולי בימי הקיץ האלה אִתי היא היתה קצת גם עם איירה ועם אִמי.
בזמן שסילביה סיפרה לי בטלפון על משהו שאירע לפני שנים נזכרתי שהיתה יפה מאד. אבל אז, לפני שנים, אני חושבת, לא הערכתי די את יופיהּ. עכשיו אני מנסה לדמות לי כמה התענג איירה על יופיהּ.
אולי היתה רק איזו אי הבנה, אמרתי לה כשאמרה שאִמי ואבי לא רצו שאיירה יתחתן אִתה. היא אמרה שהרגישה את זה בעיקר אחרי שאיירה מת. אבל זו רק אי הבנה, אמרתי לה, הם רק נהיו עצובים כל כך. והרי הם חיבבו אותך, אמרתי.
היא שאלה למה לא סיפרתי לה אף פעם על מה שעשיתי בהוראת האמנות.
אני לא יודעת, אמרתי, גרתם הרחק כל כך, וכמעט לא דיברנו על העיסוקים שלנו. הייתי רוצה לדעת על זה, היא אמרה.
אהבתי לעשות את זה, אמרתי, זה היה כמעט כמו להיות כל הזמן עם האמנות. עכשיו אני לבדי אִתה, אמרתי.
היא אמרה שהיא עצמה שכחה כמעט כל מה שלמדה באוניברסיטה. היא אמרה, כדאי שאבוא לאפות לך עוד עוגיות בקיץ.
אולי את צודקת, אמרתי.
היא היתה מזכירה שנים רבות, ואמרה עכשיו שהיתה מוכרחה לקחת את העבודה הזאת אחרי שאיירה מת, ושזה לא היה רע כל כך, אבל לא השאיר לה הרבה זמן. היא אמרה שאולי תוכל למכור את הדברים שהיא אופה לחנויות בסביבה. זה שימח אותה. היא יכלה פתאום לחשוב על מין קשרים מסחריים כאלה, שדברים נעימים צומחים מהם.
אמרתי זה רעיון מצוין.
היא אמרה אני אוהבת אותך, אטלפן אליך שוב בקרוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה