"רבי יהודה אומר: אף אִשה אחרת מַתְקִינִין לו, שמא תמות אשתו, שנאמר ויקרא טז וכִפר בעדו ובעד ביתו.
ביתו, זו אשתו.
אמרו לו: אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף ."[ משנה, מסכת יומא ]
אֵין סוֹף למוֹת הנשים ב"אין לדבר סוף" וכבר ב"אף אִשה אחרת מתקינין לו", ונדמה לי פתאם שכמעט כל המעשים המתוארים במסכת יומא מציגים את אין לדבר סוף, "מַתְקִינִין לו כֹהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול", "ואם של עזאזל מֵת זה שעלה עליו הגורל "לעזאזל" יתקיים תחתיו", "ואומרים לו קרא אתה בפרק שמא שכחת או שמא לא למדת", כאילו המסכת כולה אומרת אין סוף למוֹת הנשים, למוֹת הכהנים הגדולים, למוֹת השֹעירים, לטבילות ולהחלפות הבגדים של הכהן הגדול, ל"כי ביום הזה יכפר עליכם", שיופיע שוב ושוב, ל"מכל חטֹאתיכם לפני ה' תטהרו" [ויקרא טז] הנמשך תמיד.
המשנָה לא מסבירה את כל זה. ישנה כאן השָֹפָה האומרת פעם אחת "אין לדבר סוף" וסומכת על יכולתן של המִלים להשפיע על כל סביבותיהן.
כשאני חושבת שוב על מֵיצג מירוּק העצמות והדם של מרינה אברמוביץ, על המיצג עם זאב הערבות של יוזף בויס [‘I Like America and America Likes Me’] ועל עוד מֵיצגים של האמנוּת, אני רואה בהם את הרצון לאין לדבר סוף. הם לא דומים למשנָה. הם ראוותניים ואַרכניים ולא סומכים על יכולתה של אמירה אחת. הם גם לא סומכים על יכולת ההִתפרשֹוּת של תמוּנוֹת, אבל הם מנסים להשיג את הבעת אין לדבר סוף.
 |
| יוזף בויס I Like America and America Likes Me |
 |
| היפוך העולם, אניש קאפור, מוזיאון ישראל, ירושלים |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה