אורך הרוח של "ללכת בשדות הכחולים" של קלייר קיגן.

בתחילת הקריאה בסיפורים מין הרגשה שכבר קראתי  את הדבר הזה, לא את הדבר הזה אלא דבר כזה, אבל מיד אני רואה באופן ברור דבר אחר שיש בהם, שהוא כמו תוֹלָדָה חדשה בקצה תולדוֹת הסִפרוּת.

התולדה החדשה אינה חותרת נגד מה שהיה לפניה, והסיפורים, השומרים בתוכם את התולדות ארוכות הימים, יכולים להגיע אל מעמקיהם במין אורך רוח, בלי החשש שיִמעדו, בלי החשש  שהתיאורים  הרבים שבהם יהיו לבני לוויה שרירותיים,  ובלי החשש שהתולדה החדשה שבהם תהיה לא מוצקה דיה.  
אין בסיפורים בני לוויה. התיאורים, העלילות והדמויות קיימים בגלל סיבותיהם שלהם, ואף על פי שנדמה לעתים שסיבות הטבע המתואר הן גילוי דברים בעומק הדמויות, הוא קיים מסיבותיו שלו, כיצור עצמאי. הוא גם לא נועד להיות משענת  לאורך הרוח. התַרבוּת הארוכה היא התומכת באורך הרוח.

האם בכל זאת נחלש אורך הרוח ברגעים אחדים?  האם הפנִייה אל חלקֵי עלילות מסוימים, כגון זה של האב המתעלל מינית בבִתו ב"מתנת הפרידה" וזה של המרַפא הסיני ב" ללכת בשדות הכחולים ", היא זניחת תולדות הסִפרוּת הארוכות למען הרוחות הנושבות מחוץ לספרות?  נדמה שברגעים האלה הסיפורים לא סומכים על יכולתה של התולדה החדשה להחזיק מעמד. נדמה שהם פונים אל מה שאולי הוא נושאים עכשוויים דיים, ואינם סומכים על כך שהתולדה הזאת חדשה דיה.

 

[דיברתי עם ר. לפני זמן מה על המִלה "תַּרְבּוּת", שבתנ"ך היא מלה יחידאית ומופיעה בפסוק " וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם--תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים...". האם "תַּרְבּוּת" בפסוק הזה מתארת את הריבוי דרך התולדות, את המשכיוּת ה"אנשים חטאים"? בכל אופן, היא בוודאי מתארת את הריבוי ואת גודלו, ומן התיאור הזה יכלה אחר כך המשמעות שלה לגדול ולהתפשט.]