דיברנו על ארבע השאלות, על תמיד בין להשתחרר ולהיות עבד, על המְמָרֵר שהוא ברצון אלֹהים ועל להיות כֹּהן לאומות העולם ודומֶה להן [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

הלילה הזה שכולו מצה הוא לַחְמָא עַנְיָא וגם שלא הספיק בצקם, התמדת היותנו עבדים וגם הִשתחררוּת מהיותנו עבדים, וכך, להשתחרר ולהיות עבד תמיד שניהם בתוך ״כולו מצה״, תמיד שווים, אמר ישראל בשיחה הזאת, 

ומרוֹר, הרי אלֹהים הוא המאכיל אותנו מרור, ואמנם יש כאן צורך במוחשיוּת אכילת מרור אבל חז״ל מתקנים את מוחשיוּת האכילה בזה שאלֹהים הוא המצווה לאכול מרור, כלומר לעולם לא תבינו את המרור שהוא כבר קדוש. המרור כבר אלוהי. ויש כאן כל הזמן ההליכה בין הרעיון והמוחשי, שכל אחד מהם יכול לשבש לגמרי את הזיכרון. 

והמרור כאן בהגדה הוא המזכיר את המְמָרֵר, האדון, מצרַיִם, אמר ישראל, כלומר יש בהגדה הזדהות לא רק עם העבד אלא גם עם האדון הממרר. וזה גם הגעגוע של אלהים למצרַיִם.

הממָרֵר הוא ברצון אלֹהים [בראשית: ...בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה]. 

ומַטְבִּילִין הוא רחוק מהָא לַחְמָא עַנְיָא כי רומז אל הסעודה הרומאית, של העשירים, ויש פה יצירת אשליה של סעודה עשירה וגם של יציאת מצרים. וכל סעודת פסח שיש בה שחזור לחם עוני וגם שתי הטבלות, שלכאורה יהודי לא יכול להיות בהן, בסעודה הרומאית, היא אשליה על ציר של אינסוף לעתיד. ורק אשליה יכולה להחזיק אותנו עד אין סוף, אמר ישראל. 

וכן כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין, בין הלאום והאוניברסליוּת, אמר, כי למה העם היוצא ממצרים צריך להיראות כמו העם הרומאי. הרי יצאנו ממצרים כדי להיות עם אחר, לא דומה לעם אחר. ויש כאן שאלה על דרכו של יהוה להשגיח בעולם, ובדרך כלל זה ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״, שזקוק למצרָיִם, לרומא, כדי להיות כּהנים שלהם. 

ולהיות מסובין הוא להיות כהן שלהם כחלק מהם. כהן צריך להיות חלק מהעם וכאן להיות חלק מאומות העולם, גם להיות דומֶה להן. 

 

[מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה:

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה (כֻּלּוֹ) מָרוֹר:

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים:

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין:]