התחילה השנה ובשיחות ממרחק דיברנו על "דבר אחֵר שיר השירים..." ועל אותו הקושי, ועל אותו הרצון לקשר בין שיר השירים, שאין בו שם אלֹהים, ובין פסוק בספר משלי, שכתב שלמה. ואמנם "לב חכם ישכיל פיהו" מחזיר אל החָכְמָה של שלמה שבמשלי ובקהלת, אבל יש בזה קושי גדול, אמר ישראל, כי שיר השירים לא קשור לחכמה הזאת.
והצורך של המדרש להבין את "לב חכם ישכיל פיהו..." הוא עד הגעה אל לֶקַח שהוסיף על דברי תורה עילהו, והצורך שלו במשל הוא גם הצורך במין רווחים שיש במשל, כמו ברוב המשלים, שבהם יכולים להתפרץ דברים לא ברורים, סתירות, אי-הבנות והבנות.
ונדמה שבמשל החבית והאבנים הטובות נפתח רווח ב"בא אחד ופנה אותה וידעו הכל מה בתוכה", כי הנמשל לאחד הזה הוא רוח הקודש, והיא זו שמראה את החכמה של שלמה [ולא פיהו המדבר], רוח הקודש היא זו שמגלה, וכך, החָכְמָה של שלמה היא לא מה שאלֹהים אמר, אין לה קשר לרוח הקודש של אלֹהים, שרק חשפה אותה. וכך דברי שלמה הם לא נבואה.
ובעצם, נאמר כאן, ממד מסוים של האל, ברוח הקודש, נותן את הקול והדיבור של האדם לָעולם, את שלושת ספרי שלמה. רק ממד מסוים של אלֹהים הצליח להוציא לאור את חכמת שלמה. כך אלֹהים זקוק לאנוֹש, והמאמץ להיות אנוֹש הוא גם של אלֹהים.
ו"לקח שהוסיף על דברי תורה עילהו" כאילו אומר שהתורה לא יכולה לעמוד בזכות עצמה. ולא חָכְמָה אלא לֶקַח, כי הלקח הוא הכרעה, אמר ישראל, והוסיף לקח על דברי תורה הוא הכריע איך תהיה דמות התורה בעולם. שלמה הוא המכריע על דמות התורה בעולם. והוא מי שדורש ותר בחכמה, נעשֶה תייר בחכמה, כמו המרגלים שתרו את ארץ כנען, כלומר שפטו את ארץ כנען, וכך, זה שהוסיף לקח על דברי תורה ותר בה גם שופט אותה.
וכל זה עד שיכול המדרש לומר מי שקרא ומי ששנה, ששניהם תרים בתורה, כלומר אפשר להסתכל על התורה כתורה של נבואה וכתורה של חכמה. והחכמה היא האופן שבו חז"ל תרים את התורה, ורואים את שיר השירים כספר חכמה וגם כספר נבואה.
[עוד משהו על הספרים החדשים והישנים הפתוחים תמיד אצל תומס מאן. "בהשתוממות אנו רואים כי סיפור זה נוטה ומתקרב אל סופו – מי היה מעלה על דעתו שייתכן ויידל אי פעם ויגיע אל סופו. אבל בעיקרו הן לא יחול בו הקץ .... בצו התבונה הוא אנוס לקבוע לעצמו נעילה, מאחר שאין לו קץ. כי מעשה הנעילה מעשה של תבונה הוא נוכח האין-סוף, לקיים מה שנאמר: אוטם שפתיו – נבון", כתב תומס מאן לקראת סוף "יוסף ואחיו". כאילו יכול היה לתור בהם תמיד.]
[שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א
ד"א שיר השירים זה שאמר הכתוב (משלי טז) לב חכם ישכיל פיהו לבו של חכם מלא חכמה מי ישכיל עליו ומי מחכים עליו פיהו, פומיה מחכים עלוי, פומיה מורה עלוי (שם /משלי ט"ז/) ועל שפתיו יוסיף לקח מתוך שהוא מוציא דברי תורה מלבו מוסיף על לקחה של תורה, משלו משל לה"ד לחבית שהיא מלאה אבנים טובות ומרגליות ומוקפת צמיד פתיל והיא נתונה בזוית אחת ואין אדם יודע מה בתוכה בא אחד ופנה אותה וידעו הכל מה בתוכה, כך לבו של שלמה היה מלא חכמה ולא היה יודע אדם מה בתוכה כיון ששרתה עליו רוח הקודש ואמר ג' ספרים ידעו הכל חכמתו, ועל שפתיו יוסיף לקח לקח שהוסיף על דברי תורה עילהו שנא' (קהלת ח) ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה מהו ולתור להעשות תייר בחכמה, הה"ד (במדבר יג) ויתורו את ארץ כנען, מאן דקרא טבוואות ניזיל לגביה מאן דתני טבוואות ניזיל לגביה שנאמר לתור בחכמה, ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה