עכשיו, כשעץ האגס מת ונכרַת, נדמֶה שתכנון הגן כלל לא היה תלוי בו. כי תכנון הגן נשאר ברור כל כך, עם שאר העצים, עם הצמחים האחרים, עם השביל המתעקל ועם האוויר הנושב ביניהם. כאילו תכנון הגן הוצב בגן עצמו כרעיון כה חזק, שמימושו בחומר לא יכול לפגום בו.
עכשיו נדמה שרק גדל קצת אותו רֶווח דשא שבין העצים, שבשעות אחרי הצהריים לפני שהשמש יורדת מאד אפשר לחשוב עליו שהוא כעֵין חלקת אֲפָר מוארת. נדמה שתכנון הגן כבר ידע שחלקת האֲפָר הזאת תגדל. שהוא כבר רצה גם את זה.
אבל הרי היה מוכרח להיות תלוי גם בעץ האגס, שעמד לא הרחק מעץ האגס האחר כמעט כתמונה שלו, והזכיר את מחשבותיו של התכנון על יכולתו של הגן להציג תמונה. ובעצם, על יכולתו של הגן להיות לא רק מקום, אלא גם תמונה של מקום.
ומה היה על תכנון הגן אילו מת גם עץ האגס האחר? האם לא היה תכנון הגן מתערער מאד? האם לא היינו רואים שהיה תלוי מאד גם בזיכרון עצי האגס האחרים שעץ האגס נשא למעננו?
[ השִֹרטוּט של תכנית הגן לא יכול להביע את כל מה שידע התכנון ואת כל מה שיתרחש בגן, אבל אם הגן לא יִשתנֶה מאד, יוכל השרטוט להמשיך להביע את עיקר מחשבות הגן. והוא יוכל להמשיך להיות הרישום המביע את הרושֶם של רעיון הגן.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה