בזמן הקריאה במסכת "כִּלאַיִם" נגררו מחשבותַי אל שאיפות המנייריזם של האמנוּת. שוב ראיתי את התשוקה העזה של הסגנון אל מה שעדיין לא נגלָה, את הידיעה על הסכנה שבכוחו הגדֵל של הסגנון, וגם את מה שיכולתי לכנות "חלום המנייריזם", שבמרחקי העתיד והדמיון שלו כבר נראו התולָדות החדשות והצעירות של המנייריזם.
המנייריזם היה זקוק להפרזה אבל גם לסייגים להפרזה, כדי שהיא לא תגדל לממדים שלא יוכל לשאת. נדמה לי שחלק מתולדותיו יכלו להגיע די במהירות אל הממדים שהוא עצמו לא יכול לשאת. ובעצם, אל חורבן הרעיון שלו. אבל זה לא היה צריך להפתיע אותו, מפני שהוא עצמו נמשך כל כך אל גדילת הממדים. שם צמחו הצורות המתארכות, הדרמטיוּת וכוחה של הווירטואוזיוּת, שיכלו להראות את גודל הרעיונות שלו.
הכלאיים ואיסור הכלאיים יכולים פתאֹם להיראות כחלום ההפרזה והאיסור שלה, אבל אולי הם גם ההפרזה והאיסור שלה בתוך המציאות - העץ בעל המינים המרובים, החיה החדשה בעלת התכונות של שני מינים והשדה שנזרעו בו מינים שונים בגלל ההפרזה של תשוקת הזורע, ושיש בו עכשיו הפרזת התוצאה, והאיסור של כל אלה.
הכלאיים, כמובן, אינם מבטאים את תשוקות המנייריזם של האמנות, אבל נדמה שיש בהם מעֵין הפרזת הסגנון והפרזת הצוּרוֹת. האיסור על כלאיים גודר את הצורות, וגם מחמיר אתן בגלל החשש הגדול שיתפרצו מאד. "התפוח והחַזרד, הפרסקים והשקדין, והשיזפין והרימין - אף על פי שדומין זה לזה, כלאַיִם זה בזה." אף על פי שהם דומים זה לזה אסור להרכיב אותם זה בזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה