על צילום של מרי נימו מורן יושבת בסטודיו.

באתר של הגלריה הלאומית בוושינגטון מוצג צילום של מרי נימו מורן לצד מכתב שכתב לה תומס מורן. בצילום נראית דמותה של מרי נימו מורן כשהיא יושבת בכורסא בסטודיו, לבושה בתלבושת ששוליה משתפלים אל הרצפה, וכמעט אפשר לחשוב שמרי נימו מורן מופיעה כמודל כמעט אידיאלי כשעושר הלבוש המשתפל חודר אל תוך עושר הרהיטים והחפצים שבחדר. 

אבל דמותה של מרי נימו מורן בולטת כל כך בתוך החדר וכמעט מבטלת את הצורך בו.  לא  רק בגלל הקרבה שלה אל המצלמה ובגלל התבלטוּת הלבוש, אלא גם בשל הבעת הפנים שלה הנראית כמְשקפת משהו שנוצר זמן רב לפני שישבה מול המצלמה. אף על פי שהצילום אינו מראה את דיוקנה של מרי נימו מורן כאמנית, כשהוא מוצג ליד הדברים שכתב תומס מורן במכתבו אליה, שבהם גם " ...עִבדי קשה כדי לשפר את הרישום שלך, יקירתי... ", נדמה שנועד להראות לנו משהו מן הדיוקן שלה כאמנית.   

לרגע מזכיר לי הצילום הזה רישום של ג'יימס אנסור שבו הדמות המצוירת והחפצים סביבה נראים כשייכים לעולם קצת זר, שאין להבין אותו במלואו. 

אבל נדמה לי שבצילום של מרי נימו מורן  צומחת זרות החפצים בעיקר מהיותם רחוקים בזמן, ואף על פי שתפקיד החפצים בצילום נראֶה כדומה לזה של החפצים ברישום של אנסור, כשהם מקיפים במין שרירותיות, כמעט כבחלום, את הדמות המצולמת, הרי הדמות עצמה לגמרי ריאליסטית, ואינה מושפעת על ידי הרגשת הזרוּת.                           

היא מחזירה אותי אל הידוע לי על מרי נימו מורן ועל תחריטי הנופים שלה.   

 תחריטי הנופים האלה חותרים אל הפרטים, ואינם פונים אל ההִתרגשוּת של גילוי הנופים הגדולים. ההתרגשות שלהם נמצאת בהצטרפות נחרצוּת הקווים אל רטט המעקב אחרי הפרטים, ולפעמים בהצטרפות כהוּת הקווים וצפיפותם אל מה שנראֶה כהיפתחוּת הנוף אל האור. אין זה אור ההתגלוּת של ציורי תומס מורן ושל ציורי הנופים האמריקאים הגדולים של זמנוֹ, אלא אור המעקב אחרי הפרטים.     

                                                           

Photograph of Mary Nimmo Moran in costume in Moran's Newark studio, 1876, courtesy East Hampton Library

                                                 

שני תחריטים של מרי נימו מורן