יום שבת, 2 בנובמבר 2013

תִּפְלוּת הזיוּף. העלילה הפרוּצה.

                           
זיוף של ציורי ג'קסון פולוק.





תִּפְלוּתו של הזִיוּף מעוררת בעיקר את הרצון להתרחק ממנו, להרחיק את המחשבה ממנו, אבל בַּזיוּף יש גם השחתה, המעוררת את הרצון להבין אותה.
ההשחתה, כנראה, נמצאת בעיקר בפריצת ה"עלילה" של הציור לכל עבֶר, כך שכמעט כל דבר יכול להתרחש בה, וכך שמה שמוצג בה כתולדות הדימויים של הציור, וכהתפתחותם, הוא בעצם רק ההִתפרשֹוּת השטוחה שלהם על פני הציור, ושמה שמוצג כ"קווי-האורך והרוחב" שלה, האמורים להציג את גודל ההִתפשטוּת שלה במרחב, הוא רק כמו תוספות מאוחרות וחסרות-סיבה על פני ההתפרשֹוּת הזאת.             
הזיוף הזה מזכיר קצת את העלילות הפרוצות לכל עבר של אופרות-הסבון, המעמידות פנים שהן דומות לעלילות הרומנים והמחזות, ולעוד עלילות ספרותיות. העלילה הפרוצה לכל עבר באופרות-הסבון מעמידה פנים שהיא דומה לכל העלילות, שיש בה כל מה שיש בעלילת הרומן, בעלילת אגדה, בעלילת מחזה, ואפילו בעלילה הריאליסטית ביותר, כאילו היא מייצגת בנאמנות את ההתרחשויות של המציאות. היא גם מעמידה פנים של מי שמאמינה שאין הבדלים בין כל אלה. גם אצלה "תולדות" הדמויות והדימויים שלה אינן באמת תולדות, והריבוי הגדול של הדמויות בה, ושל ההתרחשויות, הוא רק הִתפרשֹוּת ללא סייג לכל עבר, על פני-השטח, בלי הידיעה העמוקה, ובלי הסיבות הכמעט טמירות של הרומנים הגדולים ושל המחזות. 
ההשחתה שבַּזיוּף אינה מתעמקת בהכרת התולדות הפנימיות הנִראוֹת והנִסתרוֹת של היצירה המקורית, ואיננה מכירה בסייגים שהיצירה המקורית יצרה. הזיוף הטוען שהוא נראֶה כמו הציורים המקוריים, שהוא יכול להשיג את המראֶה הגמור שלהם, איננו יכול באמת לדעת כיצד נֶהֱגָה המראֶה שלהם. 
לרגעים הזיוף כמעט מעורר רחמים, כשלמרות ההשחתה נדמה שהיה רוצה כל-כך להגות את הרעיון שלא הוא הָגָה. וכשהזיוף מצליח לרמות את המומחים, אולי מרגיש המזייף לזמן-מה שיכולותיו שלו אינן שונות מאלו של האמן שיצר את היצירות המקוריות, וההרגשה המזויפת הזאת אינה נותנת לו מנוח.   


    

                                   
ג'קסון פולוק.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה